אימון אישי בהקשבה 

משולחנה של מנהלת- מאמנת

למה אתה לא מקשיב לי??
אם היית מקשיב אז....
בפעם הבאה כדאי שתקשיבי....

כמה פרדוקסאלי- כולנו רוצים שיקשיבו לנו, אבל עם זאת, רוב הזמן, אנחנו לא מקשיבים לזולתנו. התכוונתי מקשיבים, מקשיבים באמת. מקשיבים עם האוזניים, עם הראש ועם הלב. מקשיבים למה שאומר לנו בן שיחנו ולמה שאינו אומר.
שני מצבים יש לה לשיחה טיפוסית, הראשון - Talk . השני- Waiting to talk. כשאנחנו מקשיבים אנחנו פעמים רבות עושים אחד מהדברים הבאים:
? מחכים שהצד השני יסיים כבר כדי שנוכל לספר את הסיפור שלנו
? מתכננים מה נשיב לו על מה שאמר
? נזכרים באסוציאציה שקשורה אלינו
? משלימים את דבריה
? מתפרצים לדבריו, או מנצלים הפוגה לנשימה כדי להתחיל לדבר

ובמילים אחרות, כשאנחנו מקשיבים למישהו, אנחנו פעמים רבות פשוט מקשיבים לעצמנו- להרהורי ליבנו, למחשבות שלנו, לפרשנויות שלנו לנאמר.
לפני כמה ימים אירחה בתי בת השלוש וחצי חבר מהגן. בעוד אמו ואני נהנות לנו בסלון משיחה באורך בלתי אופייני, הגיעה בתי ואמרה לי "אמא, אנחנו עושים בלגן בחדר". זה הזמן לספר שכבר מזמן קיבלתי החלטה שכאשר חברים באים, אני לא אעסוק כל הזמן בלומר להם לא לעשות בלגן, אלא אתן להם ליהנות ונסדר כשילכו. איזו אמא לעניין אני. אז בתור שכזו הפטרתי איזו תשובה בנון-שלנטיות והמשכתי בשיחה. האמא האחרת בוודאי חשבה שאני ממש אמא לעניין, טוב, כזו אני.
לאחר זמן מה החלטנו לגשת לחדר לראות מה שלום הילדים המתוקים. באותו הרגע התחוורה לי משמעות המשפט "חשכו עיני". על הרצפה היו מפוזרים להם, בערימה בגובהה של בתי, כל הצעצועים, הספרים ושאר תכולת החדר שהייתה עד היום על המדפים ובארוניות. שעות רבות לאחר שהלכו החברים עוד עסקתי בסידור ובאיסוף חלקיקים קטנטנים בניסיון לשייך אותם לסלסילות השונות.
לו רק הקשבתי לבתי כשבאה ואמרה לי "אמא, אני מתכננת לעשות בלגן רציני מהסוג שאת ממש לא אוהבת, אני באה לרגע לבדוק את הגבולות שלך בעניין ונראה לי שאת די בסדר עם זה".
במקום זה הקשבתי לעצמי. לו רק הייתי אמא קצת פחות לעניין.

הקשבה אמיתית היא אחד מהכלים החזקים ביותר בניהול, באימון ובמערכות יחסים בכלל בין בני אדם. העיסוק המתמיד שלנו בלהיראות טוב, אינו מאפשר תקשורת זורמת באמת. מי לא מכיר את ישיבות העבודה האלה, בהן אנו עסוקים במה נגיד כשיגיע תורנו, איך נצא חכמים יותר ואיך נמצא חן בעיני הבוס. למעשה רעיונות מהפכניים ופורצי דרך התנפצו רק כי לא היה מי שיקשיב להם.
לא מזמן ישבנו בישיבת הנהלה ומישהו העלה כיוון חשוב. רוב הנוכחים היו עסוקים בלקטול את הרעיון, והיו להם סיבות ממש משכנעות. רעיון טוב חייב לבוא לרוב עם כושר שכנוע. אמרסון היטיב לנסח את זה כשאמר- "מה שהנך זועק כל כך באזני, עד שאינני שומע את מה שאת/ה אומר/ת".
כאשר אחד המנהלים מצא לנכון להתערב ולהגן על הנאמר, הקשבנו. פתאום השתררה בחדר ההבנה שיש פה משהו בעל משמעות רבה, אולי קריטית, לעתיד הארגון שלנו. מזל שהקשבנו.
כשאתם בוחרים להקשיב למי שמולכם- כפיפים, קולגות, בן זוג או ילדים, הביאו הקשבה אמיתית, ללא שיפוט, ללא ביקורת, ללא פרשנות. אם תעשו זאת בהתמדה זה יביא את מערכת היחסים לפלטפורמה אחרת שלא הכרתם ויאפשר לכם ולאנשים סביבכם לבוא לידי ביטוי בעוצמות גבוהות. כשתקשיבו מהאוזניים ולא מהאגו, תיווכחו להכיר שיש סביבכם הרבה יותר הזדמנויות מכפי שהשכלתם לראות עד היום, אחת מהן עשויה להיות פורצת דרך עבורכם או עבור הארגון שלכם. ובכלל כדאי לזכור- עד שזה לא הוקשב, זה לא נאמר.